שבועות ארוכים לפני סוף הקיץ, גוברת התכונה הפנימית וחוסר השקט, שלא ממש ברור מהו, או מהיכן הוא נובע. לפעמים מייחסים זאת להתקרבות הסתיו, להסברים של תגובה פיזיולוגית ונפשית להתמעטות האור. אצל רבים, ההסבר הוא "תסמונת ההתקרבות ליום הכיפורים".
התסמונת הזו נובעת מה"איום" שמייצג יום הכיפורים. אלפי שנים של היסטוריה יהודית הטמיעו בנו, כמעט גנטית, את החשש הזה מפני יום הכיפורים – שבו אנו צריכים להתענות, לצום ולערוך חשבון נפש. אם נחזור בנו מכל מעשינו הרעים, ייגזר דיננו לטובה – ולא, ייגזר דיננו לחומרה.
היהדות הדגישה את היסוד הדתי של חזרה בתשובה, כדי שהאל יסלח על העבירות נגדו (עבירות בין האדם למקום). אבל לא הכל שמים לב שדרישה דתית(!) עם מסר לא פחות מרכזי הוא הצורך בסליחה בינאישית (על עבירות שבין אדם לחברו), שבלעדיה אין תקומה גם לסליחה האלוהית.
הציווי הדתי הזה מוכיח גודל החוכמה של ענקי הרוח היהודים לאורך הדורות. הם ידעו למשוך מן הציווי הדתי שבין האדם לאלוהיו, תובנה פסיכולוגית עמוקה של הצורך בסליחה, הן לאדם שפגע והן לנפגע עצמו. החוכמה המדהימה הזו הלכה צעד נוסף והעניקה ציווי דתי לצורך בסליחה. יתרה מכך, היא העניקה כח אדיר בידי הנפגע, שרק בידיו לסלוח לפוגע ובלעדי סליחתו אין לפוגע מחילה, גם אם יבקש את סליחת הנפגע וגם אם מילא אחר החובה הדתית האחרת ויחזור בו מחטאיו כלפי אלוהים. כדי לקבל את סליחת הנפגע, על הפוגע לעשות מאמצים גדולים, קובעת היהדות, והוא צריך להפציר בנפגע ולרצות עד שיסכים לסלוח.
המועד הזה, של יום אחד ספציפי המוקדש כל-כולו לסליחה וחשבון נפש, הוא אחד הביטויים לגדולה הרוחנית של היהדות. אם חושבים על כך, ייעוד של יום אחד בשנה לצורך זה בלבד, של עצירת מהלך החיים לטובת פישפוש פנימי והזדכות, מדהים עוד יותר בהתחשב בתקופה שבה נולדה היהודות, לפני כמה אלפי שנים – כאשר הערכים האנושיים האוניברסליים אפילו לא התקרבו לרמת-חשיבה זו.
כך, לאורך אלפי השנים, כאמור, נוצרה אצלנו החיוב הזה של התכנסות פנימית, חשיבה, וחשבון נפש, ששיאו ביום הכיפורים. אולם, בעוד החשיבה וההתנהגות אצל דתיים סובבת סביב המצוות והציוויים הדתיים, לרבות מה צריך לעשות לקראת יום זה וביום הכיפורים עצמו, החשיבה החילונית יכולה לשאוב מהמסורת הדתית – על כל היופי שבה – אך לא להגביל אותה ליום אחד בשנה.
כאשר אנו חושבים על ניקיון, אנו חושבים מיידית על ניקיון פיזי, של הגוף של הבית, מדי יום ועוד ימים אחרים לניקיון ותחזוקה יותר יסודיים מדי שבועות אחדים או חודשים, על פי הצורך. כך צריך להיות גם במישור הרוחני וההתנהגותי.
חשבון-הנפש והתבוננות בוחנת מעמיקה של התנהגותנו, מעשינו והיחס שלנו לזולת אינם צריכים להיות מותנים ליום אחד בשנה. כדי למנוע חוסר הבנות, ברור שאיננו רובוטים ואנו מבקרים את מעשינו לאורך כל השנה. ההבדל הוא עומק הביקורת ודרגת האומץ לבחון את הדברים כפי שהם, בלי לצבוע אותם בצבעים ורודים מכפי שהם ועם יכולת להסתכל על עצמנו מבחוץ, כלומר באובייקטיביות מלאה ככל האפשר.
ראוי לנו להעריך מחדש את חיינו, אחת לתקופה שאותה נקבע מראש (אולי אפילו נקבע תאריכים ספציפיים). ההערכה צריכה לכלול לא רק את המעשים הכלכליים שלנו, עד כמה הצלחנו והיכן נכשלנו מבחינה כלכלית. הבחינה צריכה להתייחס לזולת: לבן או בת הזוג, להורינו, לילדינו, לחברינו ומכרינו ולכל גורם אחר הקשור בצורה קרובה או רחוקה לחיינו.
חשבון הנפש התקופתי הזה, אם הוא אכן נעשה נכון, יאפשר לנו להתעמת ישירות עם אופן המחשבה שלנו ועם המעשים שלנו. הוא יאפשר לנו להתנקות מרגשות שליליים של כעס, קינאה, שנאה ועויינות כלפי אחרים – שלמרבה הפליאה מרעילים אותנו ולאו דווקא את מושא הכעסים שלנו, שיתכן שאפילו אינו ער לרגשות העזים שלנו כלפיו.
